פטיש ברגל בדידים דירות עם מנוי

קולה של אלינה, נמוך עם צרידות קלה, נשמע ישר למיקרופון בזמן שהמצלמה מצלמת מקרוב את דירותיה הנפרדות מושכות לאט את גרב המשי השחור

אתה יודע מה מבדיל בין איש מקצוע לחובב? מודעות לכך שלא נמכר גוף. גופים — לכולם יש אותם. למכירה … אמון. בלעדיות.
(היא נשענת לאחור בכיסא, זורקת את רגלה על רגלה. עקב סטילטו מתנדנד על קצה בהונותיך, מראה את עקומת כף הרגל המושלמת)
הנה אתה מסתכל עכשיו. ואתה כבר שלי. כי אני יודע מה אתה רוצה עוד לפני שהבנת את זה. והיום … היום יהיה תוכן מיוחד.
(שינוי מסגרת פתאומי. היא כבר במעלית, שקירות המראה שלה משקפים את אינסוף הצללית שלה. אין תיק. רק מצמד זעיר ביד. היא מסתכלת על ההשתקפויות שלה, על רגליה היחפות, על שרשרת הכסף הדקה על הקרסול, שצלצלה מעט בכל צעד. המעלית עולה בשקט לקומה האחרונה. הדלתות נדחפות היישר אל הפנטהאוז שלו.)
שקט. דירות דיסקרטיות באשקלון. ורק הבס החירש והפועם אי שם בקירות. האוויר סמיך, ספוג בניחוח חם ועצי של אלגום. והוא. דניאל. הוא עומד ליד החלון הפנורמי, שמאחוריו מרחף פיזור אש של אורות מוסקבה. בחלוק משי כהה. יש לו כוס קוניאק בידו, אבל הוא לא שותה. הוא צופה. ממש על הרגליים שלי. על כפות רגלי היחפות שקועות ברכות הקפואה של שטיח צמר נארה.
השקפתו היא משקל פיזי. מוחשי כמו מגע. אני מרגיש את זה על כל עור, על כל וריד, על כל אצבע. הוא לא מסתכל על הפנים שלי, על המחשוף שלי, על השמלה הצמודה. רק על הרגליים. אני מרשה לעצמי חיוך קטן, בקושי מורגש. המשחק התחיל.

מעבר, – קולו עמוק יותר מאשר בהודעות קוליות, קצת יותר צרוד. פחדתי שתשנה את דעתך.

ותפספס את כל זה? – אני הולך צעד אחד קדימה על ידי הפיכת כף הרגל בכוונה, מראה את הקשת. – גם אותך? אין מצב.
אני ניגש אליו. אני עוצר כל כך קרוב שאני מרגיש את חום גופו. הוא נושם ישר, אבל אני יכול לראות את הדופק פועם בפראות על צווארו.
אתה אפילו יותר יפה מהתמונה, אני אומר בשקט, עוקב אחר תגובתו. – כשאתה לא מתחבא מאחורי המצלמה.
אלינה … הוא אומר את שמי ככישוף, כמו משהו אסור.

דניאל, – הדירות הנפרדות שלי. אני מניח את מבטי בידיו. חזק, עם ציפורניים מטופחות, עם שרשרת דקה ויקרה על פרק כף היד. ידיים שרגילות לשלוט בכל דבר. היום לא הם ינהלו את התהליך. אתה יודע למה אני כאן.
הוא מהנהן, לא מסוגל להסיר את עיניו מכפות רגלי.
חודשים של התכתבות. הרמזים שלך. הווידויים שלך. – אני מרים לאט את כף הרגל ומעביר את קצות אצבעותיי על משי החלוק שלו, ממש מתחת לחגורה. הוא קופא. כל גופו מתוח. – אני כאן כדי להפוך אותם למציאות.
האצבעות שלי מחליקות גבוה יותר, מושכות את המשי. לחץ קל. הוא מציית לו, לוקח צעד אחורה. עוד אחד. עד שירכיו מונחות על גב הספה הנמוכה.
“שב,” אני מצווה בעדינות, אך בנימה שאינה סובלת התנגדות.
הוא מתיישב. כוס קוניאק יושבת על הרצפה, נשכחת. אני מוריד את השעון מידו, מניח אותו על שולחן הקפה. התנועות שלי נזילות, פולחניות.

עכשיו אתה הולך לצפות. ולהרגיש. רק מה שאני אתן. הבנת?
הוא מהנהן שוב. עיניו בוערות. יש בהם לא רק תאווה, אלא גם הקלה. סוף סוף.
אני הולך צעד אחד. האצבעות שלי מוצאות רוכסן בלתי מורגש על הירך. שריקת השיניים השונות היא הצליל הקשה היחיד בחדר. השמלה נופלת ממני ושוכבת הילה כהה על הרצפה. אני עומד לפניו רק בתחתוני תחרה שחורים ועם אותה שרשרת על הקרסול. נשימתו משתבשת.
אבל זה לא מה שהוא רוצה לראות. הוא מסתכל למטה.

אני מרים לאט את רגל שמאל ומניח את העקב על ברכו

הוא קופא. המרחק בין פניו לכף הרגל שלי הוא סנטימטרים. הוא יכול להריח את החום שלה, את הריח העדין של הלק היקר ואת העור שלי.

דבר, – אני לוחש. למה הרגליים שלי?
הוא עוצם את עיניו, שוקע בעצמו. ידו מושיטה יד לכף הרגל שלי, אבל אני מנקה אותה.

רק מילים. ראשית המילים.

הוא בולע. – הם מושלמים. קווים. כיפוף. אתה זז … כאילו שאתה לא הולך, אתה מרחף. כל צעד הוא אמנות. שליטה. בעולם שלי הכל כאוס, עסקאות, מספרים. זו גיאומטריה מושלמת. אסתטיקה מוחלטת. וכוח. יש בהם כל כך הרבה כוח … הוא פוקח את עיניו, והם קוראים כאב ארוך. – אחות. היא הייתה רקדנית בלט. היו לה … אצבעות פגומות, עם יבלות, עם בליטות. אבל כשהיא לבשה נעלי פוינט … הם השתנו. היא אמרה שכאב הוא מחיר היופי. היא שטפה לי את הרגליים לפני השינה. מים חמים עם לבנדר. ניגבתי אותם במגבת כל כך רכה… אצבעותיה… הן היו כל כך רכות. זו הייתה הפעם היחידה שהרגשתי … ואז היא נעלמה. התחושה … נשארה.
הווידוי שלו תלוי באוויר בינינו. עירום, פגיע. זה המפתח.
“סגור דירות דיסקרטיות באשקלון https://banothamot.org/escorts-from/%D7%93%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%93%D7%99%D7%A1%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%90%D7%A9%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%9F , דניאל,” אני אומר בשקט. – תחזור לשם.
הוא סוגר. העפעפיים שלו מתכווצים.
אני מוציא מהמדף את בקבוקון השמן שהיה מוכן-הוא חשב על הכל. אני שופך נוזל זהוב חם בכף ידי, משפשף. ניחוח האלגום נעשה סמיך יותר, עשיר יותר.
כפות הידיים השמנוניות שלי נופלות על העפעפיים שלו. הוא נרתע.

אל תפתח.
ואז אני כורע לפניו. אני לוקח את ידו הימנית, פורש את כף היד כלפי מעלה. אני שופכת את השמן גם שם. אני מתחיל לשפשף. לאט, עמוק, ללוש כל שריר, כל צרור. הוא גונח. אצבעותיו נלחצות סביב שלי.

תירגע. אין לך שליטה. אתה מרגיש את זה.
אני משחרר את ידו. אני שומע אותו מתנשף.
ואז … אני מניח את כף רגלי הימנית על כף ידו.
התאמה מושלמת ומושלמת. כף ידו חמה, מעט מחוספסת, עצבנית. כף הרגל שלי קרירה, חלקה, בטוחה. הוא משמיע צליל הדומה לגניחה ולבכי בו זמנית. אצבעותיו מתכווצות בעוויתות, עוטפות את עליתי.
“ככה,” אני נושף.
אני מתחיל להזיז את הרגל. בקושי מורגש. אני מעביר את כדור כף הרגל דרך חייו, דרך קו הגורל שלו. הוא רועד. ידו השנייה אוחזת בירך שלי, נצמדת כמו טביעה.

עכשיו … אפשר? – הוא מתחנן בלי מילים.

אפשר.
לאט, כמעט ביראת כבוד, הוא מביא את כף הרגל שלי אל פניו. עיניו עדיין עצומות. הוא שואף. עמוק, בהנאה, כאילו זה ניחוח לא של אלמוג ועור, אלא של האוויר עצמו שהוא רוצה לנשום. ואז השפתיים שלו. חם, רטוב, הם נוגעים תחילה במטטרסוס, עצם העצם שהם כל כך אוהבים לצלם. נשיקה עדינה, כמעט צנועה.
אבל אני לא לצניעות כאן.
אני זז, מעביר את כריות אצבעותיי על שפתיו.

פתח דירות דיסקרטיות, דניאל.
הוא מציית. שפתיו נפתחות. אני מכניס את קצות אצבעותיי לפיו. הוא קופא ואז מתחיל למצוץ. בהתחלה לא בטוח, אחר כך בחמדנות גוברת. לשונו עוטפת את אצבעותיי, מלקקת את העור העדין שביניהם, בוחנת כל מילימטר. אני מרגיש את הלחות, את החום, את המחוספס הקטיפתי של לשונו. זה ארוטי להפליא. לח וקולני. הגוף שלי מגיב לזה בגל חם בין הרגליים.
“כן, ככה,” אני משליך את ראשי לאחור, היד שלי הולכת לחזה שלי, אוחזת בו. – אתה ילד טוב.
הוא גונח ישר לרגלי, והרטט מהגניחה הזו עובר בכל גופי. ידיו מחליקות על השוקיים שלי, לכיוון הירכיים, קורעות ממני את המחסום האחרון. הוא רוצה יותר. זקוק לו.
אני מוציא את הרגל מפיו. הוא מביט בי אבוד, מתחנן.

שכב, – אני מצווה.
הוא שוכב על סדיני משי שחורים. החלוק שלו נפתח. הוא יפה-עוצמתי, נרגש, ניתן לחלוטין לחסדי.
אני עומד מעליו, ברכיים משני צידי ראשו. הרגליים שלי ממסגרות את פניו. הוא מביט מלמטה למעלה, מכושף מהמראה הזה-הירכיים שלי, הכוס שלי תלוי מעל פיו, ומעבר לו-עקומת כפות רגלי.
“נשיקה,” אני אומר, יורד למטה כדי שיוכל להגיע אליי בפה. – ללקק.
לשונו מוצאת אותי שם, ממש במרכז, ואני גונחת כשידיי מונחות על חזהו. הוא חמדן, מיומן. אבל זה לא העניין.
העיקר הוא הרגליים שלי. אני יורד למטה, מרגיש נוח, כך שהרגליים שלי יהיו על פניו. עם רגל אחת אני מלטף את לחיו, מכניס את בהונותיו לשיערו, לוגם קלות. השני הוא לגעת בשפתיו.

רוצה עוד?

הקול שלו לא פעיל. – בבקשה.…
אני נותן לו למצוץ את אצבעותיו שוב. במקביל, העקב שלי מוצא את הזין שלו. מוצק, חם, פועם. אני לוחץ. לא הרבה. רק לתת לו להרגיש את המשקל, את מרקם העור שלו.
אלוהים … אלינה … הוא הזוי.
ירכיו מתעוותות באופן לא רצוני. הוא רוצה חיכוך. אני מסיר את הרגל.

אל תזוז.
הוא קופא. ייסורים והנאה על פניו.
אני משנה עמדה. אני מפנה אליו את הגב. אני יושב עליו, אבל עם הרגליים שלי, הרגליים שלי ליד הפנים שלו. הוא יכול לראות כל מקף שלי, כל תנועת שרירים בזמן שאני נע עליו, לוקח אותו פנימה. הוא ממלא אותי וזה אושר. אבל אני שולט בעומק, בקצב. אני שולט בהכל.
כפות הרגליים שלי רוקדות מול פניו. אני נוגע בעפעפיו, באפו, בשפתיו. הוא מנשק אותם, סוגד להם בזמן שאני רוכב עליו, מוצא את הנקודות שלי ואת שלו. הצלילים שלנו מתמזגים-נשימתו המופרעת, גניחותי, משי הסדינים, ריסוק המין שלנו, קולות הלחות של הנשיקות שלו.
זה מטריף. לשנינו.
אני מרגיש את הגל עולה. בי. בתוכו.
“תגמור,” אני מצווה עליו, מסתובב ומסתכל בעיניו. כף הרגל שלי מונחת על חזהו, ממש מעל לב פועם. – תפסיק להסתכל על הרגליים שלי.
גופו רועד באורגזמה עוצמתית. צעקה פורצת מחזהו. גל של הנאה מכסה גם אותי, אני נופל עליו, מרגיש את בשרו רועד מתחתי.
שקט. רק הנשימה הכבדה והבס הנסוג שלנו.
אני שוכב עליו, מרגיש את פעימות הלב שלו מאטות בהדרגה. זרועותיו מחבקות את ירכיי, לוחצות. הוא לא מרפה.
ואז הוא מתהפך על צדו, מחזיק אותי קרוב אליו. שפתיו בשיערי.
תודה, הוא לוחש. – אף אחד … אף אחד לא.…
אני יודע, אני מנשק אותו בחזה. – ידעתי.
אנחנו שוכבים בשקט. הוא לוקח את כף הרגל שלי, פשוט מחזיק אותה בידו. מביט בה באור אורות העיר, כמו יצירת אמנות.
זו לא הייתה רק טובה, נכון? – הוא שואל בשקט.
אני מסתכל עליו. על האיש החזק, היפה, השבור והרכיב מחדש בזרועותיי. או ליתר דיוק, יש לי רגליים.
“לא,” אני עונה בכנות. זה היה וידוי. גם שלך וגם שלי.
הוא מחייך. וזה חיוך אמיתי, לא ממציא למצלמה.

אז יהיה סרט המשך?
אני עובר עליו כך שרגלי, רגלי היפות והחזקות, יהיו משני צידי ירכיו. שרשרת הקרסול מצלצלת.

זה, חסידי היקר-אני מנשק אותו על השפתיים, מרגיש בלשוני את טעם גופי המעורב בטעמו-כבר לא תוכן. זה אישי.